קורות חיים
בן כוכבה ורצון. כפיר נולד בד' באב תשל"ה (12.7.1975) ביישוב גן יבנה. בן הזקונים אחרי חמישה אחים ואחיות.
כפיר גדל בגן יבנה. הוא למד בבית הספר היסודי "סיני". אביו סיפר כי הוא ואימו של כפיר מעולם לא נקראו לבית הספר בענייני משמעת. כפיר אהב לשוטט בטבע ובפרדסים, נהנה מריחות ההדרים הנישאים באוויר. הוא נהג לשחק ב"מלחמת תפוזים" עם חבריו ואחיו ולהקים מחנות בין העצים. "לכפיר הייתה ילדות עם ריח של פעם", תיאר אביו.
הוא המשיך את לימודיו בבית ספר תיכון ברחובות והתבלט במקצועות הריאליים במסגרת מגמת חשמל. נראה שכפיר ירש את החוש הטכני מאביו, שעבד שנים בתחום מערכות החשמל. כפיר התעניין בעולם המחשבים והחליט לעסוק בכך בעתיד. חבריו ידעו שימצאו אצלו אוזן קשבת ומענה לכל בקשה לעזרה בלימודים.
"ילד חייכן, ותרן, לא מחפש מלחמות, מתרחק מצעקות וממריבות", כך תיארו אותו בני משפחתו. "לפעמים האחים רבו ביניהם, ככה זה במשפחות ברוכות ילדים", חייך האב רצון, "אולם עם כפיר אף אחד לא רב, לא בגלל שהוא היה הקטן, פשוט בגלל שהם כל כך אהבו אותו והסתדרו איתו".
כפיר התגייס לצה"ל, תחילה לשירות קרבי ביחידת התותחנים, אך בעצה אחת עם אחיו, שביקשו שישרת קרוב לבית, עבר לשרת בחיל האוויר במקצוע טכני שידע שיוכל לתרום בו יותר. כפיר שירת בטייסת 101 בבסיס תל נוף כטכנאי מטוסים, ושם הוסיף לרכוש ידע ובקיאות בתחום הטכני.
כפיר שאף להתקדם ולהצליח וידע שרק באמצעות השכלה גבוהה יוכל לרכוש מקצוע ולפרוץ את דרכו, ולכן בתום השירות הצבאי נרשם למכינה באוניברסיטת בן-גוריון כדי לשפר את ציוני הבגרות ולהתקבל ללימודי הנדסת אלקטרוניקה. את שנת הלימודים הראשונה של התואר הוא עשה באוניברסיטה, אך העדיף להמשיך את לימודיו במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל.
סיפור אהבתם של כפיר ורבקה החל בשנת 2000 בלימודיהם במכללת אריאל. היא הייתה עולה מצרפת בת עשרים, סטודנטית לחינוך, ומרגע שהכירו נרקם ביניהם קשר שהתפתח מחיבה לאהבה. הם ראו עין בעין את עתידם, ויחד רצו לבנות בית ולהקים משפחה. שניהם גדלו בבית מסורתי, חלקו עולם ערכים משותף וחלומות דומים והייתה ביניהם חברות אמיתית המושתתת על כבוד הדדי.
כעבור שנה הציע כפיר נישואין לרבקה והם התארסו. בהחלטה משותפת ומושכלת העדיפו השניים לדחות את החתונה בשנתיים, לזמן ששניהם יסיימו את התואר ויעבדו במשרות מלאות במקצועותיהם. "לא רצינו ליפול למעמסה על כתפי ההורים, העדפנו לחכות קצת עם החיים הזוגיים ועם הבאת ילדים לעולם, אבל ידענו שזה יוביל לחתונה", סיפרה רבקה.
בשנת 2003, בתום הלימודים, נישאו השניים בגן האירועים "אולמי אחוזת אסתר". כפיר בחר להקים את ביתם בגן יבנה, קרוב למשפחתו, על אדמת ילדותו. אביו העניק להם חלקת שטח שעליה בנו את יסודות ביתם.
כשסיים את הלימודים הצטרף כפיר לעבודה עם אחיו בעסק פרטי בתחום קבלנות לעבודות חשמל, ובמשך שלוש שנים עבד בעבודה אזרחית במטה הלוגיסטי של המשטרה בתחום תחזוקת החשמל והלוגיסטיקה.
לכפיר ורבקה נולדו שלושה ילדים – דולב, נעמה וליה. המשפחה הייתה בבת עינו של כפיר, ותפקידי ההורות ומלאכות הבית חולקו בין השניים באופן שוויוני והדדי, הוא עֶזר כנגדה בכול והיא תומכת ועומדת לצידו. חלק ממטלות הבית היו באחריותו, והוא קילח את הילדים בכל יום עת חזר מעבודתו. "הילדים העריצו אותו", סיפרה רבקה, "הוא היה נכנס הביתה והם אהבו לרוץ אליו. הוא נהנה להיות בחיק המשפחה. אלו היו רגעי האושר הכי גדולים שלנו".
אביו סיפר על הקשר המיוחד ששרר בינו ובין כפיר לאורך כל השנים ועבר בין הדורות. "כמו שאני נהגתי לספר לכפיר על הילדות שלי בשנים הרחוקות ההן, הייתי שומע את כפיר מניח את בנו על ברכיו ומספר לו על הילדות שעברה עליו פה בגן יבנה בשנותיו הראשונות של היישוב". גם בבגרותו נהג כפיר להתלוות לאביו בשבתות ובחגים לבית הכנסת "מגן אבות" של עולי תימן, שם שימש אביו כאב בית הכנסת. עבור כפיר היה בית הכנסת מקור להשפעה רוחנית עמוקה. אביו קיווה שיירש את תפקידו ברבות הימים, בצד הפרנסה וחיי המשפחה.
דעתו של האב הייתה חשובה לכפיר. "אבא, אתה חכם", נהג לומר לאביו בהערצה, וזה היה מלטף את ראש בנו ואומר לו, "בני, אתה יותר חכם ממני, אתה למדת, אתה התקדמת". למרות הישגיו והשכלתו ועל אף הצלחתו בעבודתו ובחייו האישיים, המשיך כפיר לשאת את עיניו אל אביו ביראת כבוד ובהערכה, נתן לו נחת ושאל בעצתו כפי שנהג בהיותו נער. כפיר, שהתגורר בשכנות להוריו, נהג לבקר את הוריו מדי יום ביומו, וכשאימו חלתה במחלת האלצהיימר, דרש בשלומה כמה פעמים ביום.
ב-4.5.2009 התגייס כפיר לשירות בתי הסוהר (שב"ס) לתפקיד קצין קשר וטכנולוגיות. הוא מילא תפקיד חשוב ואחראי כראש צוות תחזוקת חשמל של בתי הסוהר. במסגרת תפקידו הגיע כפיר לכל בתי הכלא ומתקני המעצר בארץ ושימש כאחראי על התקלות במערכות החשמל והשערים. כפיר אהב את עבודתו וראה אופק בהמשך עתידו בשירות בתי הסוהר. הוא ידע שיוכל להתקדם בהדרגה, לאט וביציבות, ועובדה זו הייתה חשובה לו. בהיותו אב לשלושה ילדים הוא שאף לפרנסם בכבוד וברווחה כדי לאפשר למשפחתו חיים נוחים.
חבריו ומפקדיו של כפיר סיפרו כי בתחום המקצועי פעל מתוך מסירות ובמוטיבציה גבוהה, "עד היום לא מצאנו לו מחליף". אשתו סיפרה באשר לעבודתו, "היו לו רעיונות מצוינים. הוא הציע פתרונות רבים לייעול וחיסכון באנרגיה". מפקדו של כפיר פנה אליו בהספדו בלוויה, "לא הספקתי לעדכן אותך שמרבית הרעיונות שהעלית התקבלו".
ההחלטה לצאת לקורס קצינים לא הייתה פשוטה. כפיר היה בן שלושים וחמש, איש משפחה, עובד מנהלי–מקצועי. הוא חשש שקורס כזה כמו יחזירו לימי הטירונות הצבאית: השכמות בוקר, מסדרים, ריצות, אימונים, לימודים ומבחנים. כפיר לא היה בטוח שזהו צעד נכון עבורו בשלב זה של חייו, משום שידע שלא רק עליו תקשה היציאה לקורס אלא גם על רבקה והילדים. אביו עודדו לצאת לקורס אשר יפתח בפניו דלתות ויסייע לקידומו בעתיד. רבקה נתנה לו את ברכתה, "אני איתך בכל מה שתחליט". כפיר בחר לצאת לקורס בן שלושת החודשים וחווה לא מעט רגעי משבר וקושי שאף דחפו אותו לשקול פרישה משירות בתי הסוהר, אך הוא החליט לסיים את הקורס ולחזור למשרתו עם דרגות על הכתפיים. "מאז שאני בקורס רזיתי בשלושה קילו" סיפר כפיר לרבקה בטלפון במהלך הקורס, והיא נהגה למלא את תיקו בחטיפים ובמאכלים, במיוחד בשוקולד שאהב. כפיר סיפר בכל הזדמנות כי המטעמים שרבקה שולחת מסייעים לו מאוד להתמיד בשגרת הקורס.
ביום שלישי שלפני האסון חזר כפיר מהקורס לביתו בגן יבנה לחופשה קצרה. רבקה החליטה לפנק אותו בסעודה: היא רכשה מכשיר מנגל חשמלי ובשר איכותי ועמלה על הכנת הסעודה. כפיר, רבקה ושלושת ילדיהם ישבו בגינה, נהנים מערב משפחתי. "יש הרבה אוכל, תבואו אתה ואימא", הזמין כפיר את אביו, אך מן האב נבצר להגיע ועד היום הוא חש כאב על ההחמצה הכאובה. באותו הערב התכוונה רבקה לצאת להתעמל, אך כפיר הפציר בה שתישאר עימו בבית. השניים צפו יחדיו בטלוויזיה בערב שקט ורגוע, "זה היה ערב מקסים, מי היה מאמין שזה יהיה הערב האחרון שלנו?"
ביום חמישי בבוקר, יום האסון, סיפרה רבקה לכפיר שהגננת של דולב אבחנה שבנם בעל חוש מוזיקלי נדיר. כפיר התלהב ואמר לה, "צריך לאפשר לילד להתפתח, תבררי אם יש חוגים מתאימים".
בשתים-עשרה וחצי שוב התקשר כפיר וסיפר על האירוע בכרמל ועל ה"הקפצה" אליו. רבקה התאכזבה שהוא לא יגיע להדלקת נר של חנוכה, אך כפיר אמר, "מה לעשות, רבקה, אנחנו בקורס". הוא ביקש שתצפה בחדשות ותתעדכן במה שקורה בזירת האש, אך היא הייתה עסוקה במטלות הבית והשגרה ולא התפנתה לחדשות.
בשעה שלוש ועשרים התקשר כפיר ותיאר את הגעתם למחסום משטרתי. "יש פה הרבה תקשורת, אני לא מבין איך רוצים להכניס אותנו", התפלא, ובשעה שלוש שלושים וחמש שוב התקשר ואמר, "רבקה, אל תשאלי, כמעט עלינו בלהבות. אני עוד מעט אחזור אלייך". הייתה זו שיחתם האחרונה. כשצפתה אחר הצוהריים בתמונות מן האירוע, היא הבינה שמדובר באירוע חמור יותר מששיערה. קצין העיר שהופיע בפתח ביתם בעשר וחצי בלילה אימת את חרדותיה.
מוקדם יותר באותו הערב, כשהדליקה משפחת חן נר שני של חנוכה בלי כפיר, מלמל דולב בן הארבע באופן רהוט את הברכה. אביו של כפיר התגאה בנכדו אך חש אי-נוחות בלתי מוסברת. כעבור כמה שעות, כשנודע לו ששכל את בנו, התגלתה התחושה המוזרה כאמת כאובה.
מישר כפיר חן נפל באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). ביום זה התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. כשליש מבתי קיבוץ בית אורן ועשרות בתים נוספים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.
בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם כפיר.
בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.
בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.
כפיר היה בן שלושים וחמש בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן יבנה. הותיר אחריו אישה, בן, שתי בנות, הורים וחמישה אחים ואחיות.
כפיר הועלה לדרגת כלאי אחרי נפילתו.
לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב השב"ס, את עיטור המופת: "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".
על מצבתו של כפיר בחרה רבקה לחקוק: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", הציטוט שהשניים כתבו גם על הזמנת החתונה שלהם.
כתב לזכרו סגן-גונדר ארנון צדקיהו, ראש ענף תחזוקה ומרכז לוגיסטי ארצי: "כפיר הפך להיות ה'אבא' של החשמלאים בשטח, אוזן קשבת לבעיות, לתקלות ולכל דבר שהתעורר. אי אפשר היה להתעלם מהחיוך הרחב שהשתלט על פניו כל יום וכל היום. תמיד רגוע, שלו, שקול ומדוד. מלא חיים ומקרין אור לכל הסובבים. איש שלום שהשיג הכול בדרכי נועם, בחן ובאצילות נפש. אופיו המגוון אפשר לו להגיע לכל דבר שרצה בצניעות ובשקט. אדם ערכי שלא שכח את מסורת ביתו. איש ירא שמיים, בן טוב להוריו, כיבוד אב ואם היה אצלו הראשון במעלה".
רבקה אשתו סיפרה שהתכונות שבלטו אצל כפיר היו צניעותו, נועם הליכותיו, יושרו והיותו איש של שלום, ובדומה לכך סיפרו חברים שכפיר היה מתון ומיושב דעת, נמנע מוויכוחים ומעימותים, עם חיוך מאיר, עיניים טובות, שפת גוף רגועה וחזות נעימה.
כפיר הונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל מול קיבוץ בית אורן ובאנדרטת חורשת ה-44 בשמורת הר מירון.
משפחתו של כפיר בחרה להנציח את זכרו בימי פעילות בנושא שריפות וכבאות לתלמידים בבית הספר "סיני" שבו התחנך כפיר, וכן במרוץ לפיד שנתי הנערך בגן יבנה מדי חג חנוכה, סמוך ליום השנה לאסון, לזכרם של כפיר ושל מאור גנון, בן היישוב שנספה אף הוא בשריפה בכרמל.